עורך ראשי
נו, אתם הרי מכירים את זה. חופשה משפחתית, אמצע הקיץ, אילת. זה נראה ונשמע ומרגיש בדיוק כמו שאתם כבר יכולים לדמיין, רק עם עוד קצת צלזיוס במדחום של המעלות, כי אתם בטח קוראים את זה עכשיו במזגן. האמת היא שהפורמט של חופשה כזאת זה משהו שקצת קשה לנצח. כי כשהמלון שבחרתם מספיק איכותי, הכל מקבל עטיפה נעימה ומפנקת. וכשארוחת הבוקר שלך מסתיימת עם מספיק צלחות כדי למלא שלושה מדיחי כלים, אתה מוצא את עצמך אשכרה מזנק מהמיטה קצת אחרי אור ראשון. אבל אולי הכי חשוב – כשהילדים מתחילים כל יום של חופשה נרגשים ומחייכים, ומסיימים אותו גמורים מעייפות ומחייכים – אתה יודע שאתה בכיוון הנכון.
נוסעים לאילת ומחפשים חוויה חדשה? כנסו הנה>>>
והאמת היא שעד עכשיו חשבתי שזה בעצם הסוד לחופשה מוצלחת: הילדים מרוויחים את מנת הכיף הקבועה שלהם בבריכה ובשאר מתחמי הילדים של המלון, ואנחנו, המבוגרים, מרוויחים אותו במקומות אחרים. במסעדות של המלון, בשופינג, בספא, או בחדר הכושר (איך אני שונא את האדם הראשון שאמר "הי, אולי נתחיל לשים חדרי כושר גם במלונות!"). ברור שיש גם המון שעות שבהן המבוגרים והילדים נהנים מאותם הדברים, אבל תמיד חשבתי שחופשות מהסוג הזה הן קצת כמו לצפות עם הילד בסרטי האנימציה האלה סטייל 'שרק', 'המיניונים', וכאלה: הילדים צוחקים ונהנים במקומות ספציפיים במהלך הסרט, וההורים שצופים איתם צוחקים ונהנים במקומות אחרים. הקטע הוא שלפעמים צריך גם ממש לצאת מהמלון, ואז העניינים מתחילים להסתבך. כי אז מה שקורה זה שאתה מוצא את עצמך מתהלך בטיילת במצב של דים-סאם (נו, מאודה ומזיע), כשמטרת העל שלך היא לנווט ביעילות בין חנויות המעצבים לדוכנים עם הכפכפים והמיכלים הגדולים של הברד בגוון טורקיז ופוקסייה. אבל אז נזכרתי שבעשור האחרון, בכל פעם שהגענו לאילת, תכננתי לקחת את המשפחה לאחד המופעים המפורסמים בתיאטרון ישרוטל, ואיכשהו הצלחנו לפספס את זה בכל פעם מחדש. אם לא בא לכם שוב לפספס את שלל האטקרציות, כדאי לתכנן את החופשה מראש וניתן אפילו לרכוש אונליין את הכרטיסים לפני שבכלל מדרימים לאילת.
אז הלכנו, ובערך חצי דקה לתוך המופע הזה, כבר הבנתי בדיוק על מה ולמה המילה WOW מופיעה בשם שלו. בלי להגזים, אני לא מצליח להיזכר מתי צפיתי בארץ במופע מהסוג הזה. ההפקה שם כללה כל מיני אפקטים בימתיים כמו הקרנות תלת מימד והולוגרמות, וזה רק בצד הטכנולוגי של כל הסיפור. עוד לא אמרתי כלום על הריקודים שגורמים לך לחשוב שיש אנשים עם גומיות במקום עצמות בגוף, ותרגילי אקרובטיקה כל כך מדהימים שבערך אחת לשלוש שניות נאלצתי להזכיר לילדים שממש ממש אסור לנסות את זה בבית. בכלל, האווירה הכללית שם לגמרי מזכירה את מופעי הענק המפורסמים והנוצצים של עיר ההימורים ההיא, עם מופעי הקברט, התלבושות הססגוניות וכל שאר האפקטים שנועדו לייצר התקפה מרשימה על החושים של היושבים בקהל.
והי, אם כל המסביב לא יעשה לכם את ההקבלה המתבקשת ללאס ווגאס, כנראה שהעלילה כבר תסגור את הפינה הזאת. כי ההופעה עוסקת בבחור צעיר שחולם להתעשר בשולחן הרולטה, אבל מפסיד את כל הונו ונאלץ להפוך המבורגרים בדיינר מקומי שבו הספות עייפות יותר אפילו מהמלצריות. סתם נו, רק רציתי לבדוק שאתם מרוכזים. לא, הסיפור הוא על בחור צעיר המגיע לווגאס ל-48 שעות של טירוף חושים, במהלכם הוא פוגש באייקוני תרבות אמריקאיים ענקיים כמו אלביס פרסלי, מרלין מונרו ומייקל ג'קסון, שמבטיחים (וגם מקיימים) להוסיף המון צבע ורגש לביקור שלו בעיר הכי נוצצת באמריקה. וזה עובד, אוי כמה שזה עובד. עובד כל כך שהלסת – שלי ושל הילדים – נשמטה בתדהמה אין ספור פעמים במהלך המופע, הרגליים – שוב, שלי ושל הילדים – רקעו נון סטופ על הרצפה, והעיניים – ניחשתם נכון, שלי ושל הילדים – כמעט יצאו מחוריהן למראה השואו המטורף והמושקע שנפרש מולן.
אז כן, גם בחופשה הזאת הפקדנו ליהנות מפינוקי המלון, מהבריכות והספא, מהאוכל והדרינקים (אחרי שהילדים נרדמו סופ
סוף!), אבל הפעם באמת הצלחנו לשדרג את הכל. אה, ובניגוד לפעם ההיא שהסתובבתי בווגאס האמיתית, הפעם אפילו חזרתי בסוף הערב למלון עם כל הכסף שהיה לי בארנק.
חופשה כזאת באילת עוד לא היתה לכם. הזמינו כעת>>>
